על מעורבות הורים מותאמת בשיקום מהפרעות אכילה 

מטרת כתבה זו היא לשים דגש מרכזי על יכולתם של ההורים לסייע לבנותיהן הסובלות מהפרעות אכילה.

לאחר גילוי המחלה מוצאים הורים רבים כי אינם יודעים עוד כיצד להתנהג עם בתם. הסמכות ההורית והביטחון מתערערים, וההורות עצמה מנוהלת לעתים מתוך דאגה, חרדה, פחד ורגשות אשם.

תגובות ההורים שונות ומגוונות ונמצאות על הרצף שבין פעילות מיידית- פנייה לגורמים טיפוליים לסיוע ועד הדחקה . גם במקרים של הדחקה, לאחר שהזמן עובר והבעיה אינה נפתרת מגיעים ההורים לפתרונות טיפוליים שונים, טרודים בשאלות ותהיות רבות.
אחת השאלות הראשונות שעולה היא - למה? מה גרם דווקא לבת שלי לסבול מהפרעה קשה זו?

הפרעות אכילה נובעות ממספר גורמים, ביניהם תכונות המשפחה והאישיות, נתונים ביולוגיים וגנטיים, והשפעות החברה. במרפאות להפרעות אכילה מטפלים בבנות במגוון כלים והתמחויות מתוך הבנה את מאפייני המחלה. ההתערבות הטיפולית והמשפחתי, כולל הדרכת ההורים, מקבל מענה במרכזי שיקום כגון מרכז "שלבים".
נושא מרכזי שעולה בפגישות ראשונות עם ההורים הוא התמודדות עם תחושת ערעור הסמכות ההורית.

להורים קשה לראות את הילדה במחלתה ולכן פעמים רבות הם לא ניצבים מולה אלא מזדהים איתה. התמודדות חלק מהבנות מטעה ומקשה על ההורים להבין שאין מדובר כאן בבחירה חופשית אלא במחלה ממש.

הפער המתגלה אצל חלק מהבנות בין היכולת להמשיך לנהל חיים עצמאיים מחד ובין הצורך להיות מטופלות עד לרמת "טיפת חלב" (לדוגמא- שקילת הבנות, מדידת מזון) כמעט מאידך, מעלה אצל ההורים בלבול גדול האם מותר/ צריך להעמיד גבולות במכלול רחב של תחומים שאינם נוגעים ישירות להתמודדות עם הפרעת האכילה.

הדאגה הרבה - אשר במקרים רבים הינה קיומית, החשש מפני דיכאון, פגיעה עצמית נוספת והבלבול באשר לסדרי עדיפויות ( באילו מקרים יש להקשיח עמדות ובאילו לשחרר) כל אלה מערערים את הבהירות של התפקיד ההורי באופן קיצוני במיוחד במשפחות שבהן יש חולה בהפרעות אכילה. כך, מוצאים את עצמם ההורים מבולבלים ומנסים לפצות על הגבולות הקשיחים בדרכים שונות- הרעפת פיצויים חומריים, לדוגמא.

הבנת מאפייני המחלה - המפתח להתמודדות מוצלחת

יש לזכור כי מטבעה של ההפרעה, קיימים בבנות שני קולות מנוגדים: הקול הבריא המשקף את רצונה להשתקם ולחיות, והקול החולה אשר אינו מרפה ואינו מאפשר החלמה והתקדמות.

דואליות משמעותית נוספת בהפרעות אכילה נובעת מהקונפליקט הפנימי הנובע מהצורך להיפרדות מההורים , עצמאות ומסוגלות מחד, ול"התיילדות" תלות והישענות עד כדי היזקקות להזנה מההורים מאידך.

בעבודה בתחום לנהל דיאלוג בין הניגודים ולפשר ביניהם לאורך כל הדרך. הבנת הדואליות היא קריטית להחלמה ולטיפול.

מקומה של המשפחה בטיפול

בדינאמיקה המורכבת שבין ההורים ובין ההורים לילדה, טמון חלק מהפתרון להבנת תהליכים אלו. על כן כדי לסייע בשיקומה של הבת מהפרעת האכילה, אנו בוחנים תחילה את הדינמיקה המשפחתית הזאת, ומאפיינים אותה מתוך מטרה להבין בעזרתה מהו הטיפול הנכון בכל מקרה ומקרה. הציפיות והעמדות שנוקטים ההורים כלפי הבת חשובות להבנת הדינאמיקה. לעתים, הציפיות נולדות לפני שהבת יצאה לאוויר העולם- לדוגמא, אם שמצפה כי ביתה תהיה "החברה הכי טובה" שלה, או אב המצפה כי בתו תגשים חלומות שהוא לא הצליח להגשים בעצמו. ייתכן שהציפיות האלה מזינות בצורה מסוימת את המחלה וזיהויין יאפשר להורים לפתח דפוס קשר נכון יותר עם בתם.

החשיבות של מעורבות שני ההורים בתהליך: כאשר קיימת הפרעת אכילה אצל אחת מבנות המשפחה ישנה חשיבות רבה להשתתפות שני ההורים בתהליך, גם במקרים שבהם ההורים פרודים. לעתים קשה מאוד להורים להשתתף בהדרכה, והם אינם מבינים את חשיבות המקום שלהם בתהליך. מעורבות רגשית אדירה וטעונה עלולה להפריע להם לשתף פעולה ולהפריד בין המחלה ובין יתר תחומי החיים, כמו גם להבין את דפוסי ההתנהגות שלהם בצורה הגיונית.

תחושות שונות כמו דאגה, אובדן השליטה ואשמה מאיימת על ההורים. הם מצפים לעצות קונקרטיות וקשה להם לעתים להבין שמדובר בתהליך ארוך וממושך שאין לו פיתרון חד משמעי. המשמעות של הדרכת הורים איננה קבלת "ספר הוראות". במסגרת התהליך נוגעים גם בעמדות ובתפיסות של ההורים ובתהליכים שונים שעוברים על המשפחה והזוגיות כמו גם על כל אחד מההורים בנפרד, כלפי עצמם וכלפי הילדה.

ברגע שתמונת העבר וההווה מתבהרת (מתוך חיפוש תובנות ולא אשמים), מתחילים בתהליך השיקום. יש ציפייה ברורה למעורבות רבה של ההורים ותמיכה שלהם בתהליך, כולל מתן שוטף של דיווחים, עדכונים, והתייעצויות עם גורמי מפתח מקצועיים.

ההורים מקבלים על עצמם אחריות על בתם בכל שעות היממה, כולל שמירה על התפריט כל זמן שהיא נמצאת בבית (מחוץ למסגרת הטיפולית/ השיקומית), השגחה ושמירה על כל מה שמתחייב בתהליך הטיפולי על מנת לשמור על הנערה מפני עצמה.
לאב תפקיד משמעותי בתהליך השיקום של הבנות החולות מחקרים מקצועיים מראים כי הכנסת האב לתהליך השיקום של הבנות יכול להוות גורם מכריע בהחלמה. ברוב המקרים קל יותר לאב להציב גבולות ולעתים הקשר עם האם סבוך מאד וקשה ליצור את ההפרדה והגבולות הנדרשים. במסגרת הטיפול המשפחתי מונחים האבות כיצד להגביר מעורבות נכונה בחיים של הבנות, ולפתח איתן קשר בריא ובונה, מה שהוכח כמאיץ משמעותי של תהליך השיקום.
מעורבות האחים בתהליך - בעירבון מוגבל: על פי לרוב ממליצים לשתף את האחים בנעשה, ברמת הידיעה, באופן שמתאים לגילם. עם זאת, חשוב גם במקרה זה להפריד בין תפקידם ואחריותם של ההורים, קשים ככל שיהיו, לבין תפקידם של האחים, שאינו כולל אחריות למצבה של החולה.

לכן, גם כאשר ההורים רוצים לצאת מהבית ללא הבת וזקוקים למי שישגיח עליה, מומלץ באופן חד משמעי שלא להסתייע באחים למטרה זו. עם זאת, יש להפעיל שיקול דעת לגבי סיוע של אחים בוגרים במקרים נקודתיים. יש להקפיד על שמירת הקשר של האחים כאחים, מה שנכון ומועיל יותר גם לאחים וגם לבת הסובלת.
שיתוף המשפחה המורחבת - תלוי עד כמה השיתוף יסייע ו/או אפשרי

ההחלטה האם ועד כמה לשתף את המשפחה המורחבת היא החלטה לא פשוטה. השאלה המרכזית שעולה היא - עד כמה שיתוף המשפחה יסייע לבת ולהורים.

למשל, דפוסי אכילה משפחתית עשויים להשתנות (ביטול ההגשה העצמית והנהגת הגשה מרכזית לכולם כדי שהבת לא תרגיש יוצאת דופן שמגישים רק לה). במסגרת ההחלטה חשוב לקחת בחשבון את הפתיחות של המשפחה לשינויים מחד ואת הקושי של הבת כאשר ההתנהלות עמה היא שונה מאידך.

שיתוף הסביבה

בתחום זה המדובר בהחלטה מאוד אישית של הבנות והמשפחה. יש בנות שנוטות לשתף ויש בנות סגורות באופיין שקנאיות לפרטיותן. אין הנחיה גנרית בנושא. השאלה המרכזית היא עד כמה זה יכול לעזור להורים ולילדה, ועד כמה יש תיאום בין רצונותיה של הילדה וצרכיה, ובין רצונותיהם של ההורים וצורכיהם. ההחלטה הסופית תיקח בחשבון את כל הפרמטרים האלה.
גבולות ברורים הם מפתח לשינוי

השינוי המשמעותי ביותר חל כאשר להורים יש נוכחות ברורה וסמכותית המגדירה את היחסים בין הצדדים ( "אנחנו ההורים ואת הבת") לעומת יחסים המאופיינים בהזדהות עם המקום החולה של הבת, ממקום חברי "דמוקרטי" כביכול.

לאחר הגדרה חד משמעית של היחסים בין הצדדים, ניתן להתמודד עם נושא האכילה. ההמלצה היא להציג עמדה ברורה ואסרטיבית שקובעת שעל הבת לאכול, מבלי להכנס לקונפליקטים או משא ומתן סביב הנושא.

מניסיוננו, נראה שכאשר ההורים נוקטים עמדות ברורות חל שינוי במצב הבנות

בכל משפחה מתפתחים לאורך השנים דפוסי התנהגות שיש בכוחם לגרום להתהוות המחלה. קבלת האחריות ההורית לשינוי הדפוסים הללו, לאחר הבנתם במסגרת התהליך השיקומי, הוכחה כמהלך שמביא לשינוי מובהק במצב הבנות.

המעבר למעורבות הורית נכונה של ההורים כיחידה חינוכית מאוחדת, מאפשר יצירה של דיאלוג בריא בין הבת להוריה, ומביא לשיפור משמעותי ביכולת ההתמודדות עם המחלה וההחלמה ממנה.

הערה: הכתבה מתייחסת לחולים בהפרעות אכילה בלשון נקבה בשל הרוב המשמעותי. הדברים מתייחסים גם לבנים.

http://www.shlavim.com